פסק-דין בתיק עע"ם 2339/12

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' ש' שילה - סג"נ), מיום 14.2.2012, בעת"מ 57029-09-11, בגדרו נדחתה עתירתם של המערערים להפסקת עבודות הפיתוח והבניה לסלילת דרך בסמוך לבניינים בהם הם בעלי זכויות, וזאת בהתאם לתב"ע (תכנית בניין עיר) הקיימת באזור.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.        המערערים הינם בעלי זכויות בשני בתים משותפים, בניין "בית התמר" ובניין "בית שבירו", ברחוב משה סנה, ב"שכונה הירוקה", אשר בכפר-סבא.

           בעתירה שהגישו לבית המשפט לעניינים מנהליים, ביום 27.9.2011, ביקשו המערערים מבית המשפט להורות למשיבה 1 (להלן גם: הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא או הועדה המקומית) ולמשיבה 3 (להלן גם:הועדה המחוזית), להרוס את דרך משה סנה בכפר סבא (להלן: הדרך), ולבנות דרך חדשה, אשר תתאים באופן מדויק להוראות תכנית המתאר המחוזית כס/60/1/א (להלן: תכנית המתאר או התכנית), לרבות נספח התנועה המפורט שצורף לה, אשר בתשריט שבו, מופיעים פרטי הדרך, מידותיה ומרכיביה, והכל כפי שיפורט להלן.

3.        תכנית המתאר האמורה אושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ביום 21.12.2005, ופורסמה למתן תוקף ביום 20.8.2006. במהלך שנת 2007, ובהמשך להכנת התכנית, הוכנה תכנית פיתוח, המתייחסת, בין היתר, לפיתוח רחוב משה סנה בכפר-סבא, ולשינוי התכנון הפנימי שבו, מן התכנון המקורי שהוצע בתכנית (להלן: תכנית הפיתוח). הודעה על השלמת תכנית הפיתוח ותחילת ביצועה בשטח, נמסרה בועדת המשנה לתכנון ולבניה ביום 9.10.2007. במקביל לכך, הוגשה תכנית התנועה, הכוללת את ביצוע סלילת הדרך ברחוב משה סנה, לאישור משרד התחבורה (להלן: תכנית התנועה). ביום 24.10.2011, התקבל אישור משרד התחבורה לתכנית זו.

4.        בהמשך להשלמת תכנית הפיתוח, פורסמו מכרזים לביצועה; ביום 21.7.2008, ניתנה החלטת הועדה המקומית בבקשה לביצוע עבודות עפר, תשתית, מערכות ניקוז וביוב, מים, תקשורת וחשמל במתחם תכנית המתאר, אשר בהתאם לה הוצא, ביום 23.7.2008, היתר בניה. בנוסף, ביום 31.3.2011, ניתנה החלטת הועדה המקומית בבקשה לביצוע תכנית הפיתוח לשכונת "הזמר העברי", אשר במתחם תכנית המתאר, ובהתאם לה, הוצא, ביום 4.4.2011, היתר בניה לדרך. על בסיס היתרי הבניה האמורים, בוצעו העבודות והסתיימו זה מכבר.

5.        בהתאם לבקשות להיתר, שהוגשו על ידי המערערים, בליווי תכניות הפיתוח האמורות, ניתן ביום 24.8.2009, היתר בניה לבניין "בית התמר". כמו כן, ביום 14.4.2011, ניתן היתר בניה לבניין "בית שבירו".

6.        לטענת המערערים בעתירתם, עבודות הבניה וסלילת הדרך בוצעו שלא לפי נספח התנועה, המהווה חלק מן התב"ע. לגרסתם, שינוי נספח התנועה, בדרך של הכנת תכנית פיתוח לדרך, הסוטה ממנו, עולה כדי שינוי של דין (תב"ע), המצריך הליכים מתאימים, כגון פרסום השינוי, דבר שלא נעשה בפועל. עוד נטען, כי המערערים רכשו את הזכויות בדירות שבבניינים, בהסתמך על התב"ע שפורסמה כדין. לעומת זאת, תכנית הפיתוח נערכה בהיחבא, ללא כל הליך של פרסום ומבלי שהנפגעים ממנה השמיעו את קולם. לפיכך, כך טענו המערערים, זכויותיהם צריכות להיקבע אך ורק על פי הפרסומים המחייבים.

           המערערים הוסיפו וטענו כי, הסטייה העיקרית מנספח התנועה, נעוצה בכך שהדרך נסללה בצמוד לבניינים בהם הם מתגוררים, במקום במרחק של כ-10 מטרים מהם, כפי התכנון המופיע בנספח התנועה, תוך הצרתה של הדרך. כמו כן, טוענים המערערים לשינויים נוספים שבוצעו, וביניהם: הדרך פלשה לשטח ציבורי פתוח, אשר בחזית בניין "בית התמר"; רוחב הדרך, לרבות המדרכות, הוקטן; בוטלה החנייה שתוכננה ברוחב של 2.5 מטר; רוחבם של המפרדה, המיסעה והמדרכה בצד בנייני המערערים - הוצר; וכן, הוקמה כיכר ברוחב 30 מטר והוסף מסלול אופניים, רכיבים אשר לא מופיעים בתכנית המתאר, וזאת במקום שטח ציבורי פתוח. עוד נטען, כי סלילת הדרך באופן הזה, מעלה במידה רבה את רמת הרעש הצפויה בדירותיהם.

7.        לאור זאת, פנו המערערים, בראשית חודש אוגוסט 2011, לראש העיר, למהנדס העיר ולאדריכל עיריית כפר סבא, בבקשה להפסיק מיידית את עבודות הפיתוח ברחוב משה סנה, משהבחינו בכך שהדרך נסללת, שלא בהתאם להוראות תכנית המתאר. המערערים נענו, כי העירייה החליטה לשנות את מתווה הדרך. משכך, פנו המערערים במכתב, מיום 15.8.2011, אל הגורמים הרלוונטיים בעירייה בדרישה לתיקון החריגות, ואף התרו כי אם לא תענה בקשתם ייאלצו לפנות לערכאות. במכתב תשובה מטעם מהנדס העירייה, מיום 22.8.2011, נכתב, בין היתר, כי אין מדובר בהפרות הנוגדות את מסמכי התב"ע, אלא בשינויים תנועתיים ובטיחותיים שבוצעו במסגרת תכנית הפיתוח, וזאת בהתאם לסמכות העירייה, והכל לטובת הפרויקט.

8.        בהמשך לכך, ולאחר שתשובת מהנדס העירייה לא הניחה את דעתם של המערערים, הם שלחו, ביום 1.9.2011, באמצעות בא כוחם, מכתבים לועדה המקומית ולועדה המחוזית, ודרשו כי אלה תפעלנה בהתאם לסמכותן, כדי להפסיק את ביצוע העבודות ברחוב משה סנה. לטענת המערערים, לאחר שליחת המכתב, הם הבחינו בהאצה ממשית בביצוע העבודות לשם השלמת הדרך. ביום 13.9.2011, נתקבלה תשובת היועץ המשפטי של הועדה המקומית, אשר דחה את כל טענות המערערים, בציינו, כי עבודות הסלילה הינן חוקיות, ואין כל מקום להורות על הפסקתן.

9.        לנוכח הדברים האלה, הגישו המערערים, כאמור, עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ביום 27.9.2011 (להלן: העתירה הראשונה). בד בבד, הוגשה בקשה לצו ביניים, שנועד למנוע את השלמת עבודות סלילת הדרך.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

10.      ביום 14.2.2012, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' ש' שילה - סג"נ), אשר דחה את עתירת המערערים על הסף, מטעמים של שיהוי, מעשה עשוי, וחוסר תום לב, כפי שיפורט להלן.

11.      בפתח פסק דינו, דן בית המשפט המחוזי בטענת השיהוי, וקבע כי הוא מאמץ את גרסת המשיבות, שלפיה, חלקן הארי של עבודות הסלילה הסתיים בראשית חודש יוני 2011, הווה אומר, יותר משלושה חודשים לפני מועד הגשת העתירה. צוין בפסק הדין, כי "העותרים [המערערים] יכולים היו לראות את תוואי הדרך הנכבשת ונסללת, ולעמוד על רוחבה הכולל ועל העבודות המתקדמות שנעשו בה למצער בחודש יוני 2011, אם לא קודם לכן". בית המשפט המחוזי הוסיף, כי המערערים, אשר לשיטתם קנו את דירותיהם על-פי התכנון שבנספח התנועה, היו צריכים להיות רגישים במיוחד לעניין מיקומה של הדרך, ולהבחין בשינוי, בסמוך לאחר תחילת העבודות.

           עוד הדגיש בית המשפט המחוזי, לעניין זה, כי אף שהמערערים התרו במכתבם מיום 15.8.2011, לגבי הפנייה לערכאות, תוך 72 שעות - הרי שבסופו של דבר, הם הגישו את עתירתם רק ביום 27.9.2011, בפתחה של תקופת החגים. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי "היית מצפה מהעותרים [המערערים] למהר ולהגיש את עתירתם סמוך ככל האפשר לאחר שהבחינו בעבודות הסותרות את נספח התנועה, שנעשו מול עיניהם, במיוחד כשההוצאה הציבורית הכרוכה בעבודות אלו ברורה לכל".

           בית המשפט הוסיף וקבע, כי העתירה הוגשה בחלוף יותר מכפל תקופת השיהוי הסטטוטורית, בת 45 הימים, מהמועד שבו יכלו המערערים להבחין בתוואי הדרך. בית המשפט הוסיף עוד, בהקשר זה, כי "ייתכן שאפילו היו העותרים [המערערים] מגישים את העתירה לקראת תום תקופת השיהוי הסטטוטורית, עדיין היה מקום לראות שיהוי בגין משך הזמן שחלף, שהרי העותרים [המערערים] עצמם טוענים כי בתקופה זו היו העבודות בדרך בעיצומן".

           בית המשפט המחוזי אף נתן דעתו לכך, שהמערערים לא פנו בבקשה לסעד במעמד צד אחד, או לכל הפחות, בבקשה לקביעת דיון מוקדם, אלא אף ביקשו לדחות את מועד הדיון שנקבע ליום 7.11.2011, לתקופה של שלושה שבועות. אשר על כן, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי המערערים השתהו בהגשת העתירה, ובכך איפשרו למשיבות להמשיך ולהשקיע כספי ציבור בסכומים ניכרים, וזאת מבלי לנסות ולהביא לעצירת התהליך, מבעוד מועד. בסופו של יום, קבע בית המשפט, כי מתקיימים בענייננו הן שיהוי סטטוטורי (היינו, שיהוי מעבר ל-45 הימים שנקבעו בחוק), הן שיהוי סובייקטיבי, והן שיהוי אובייקטיבי.